הוא נכנס הביתה, מותש מיום עבודה מלא תלאות ובעיות, תקלות שאין לו מושג כרגע איך לפתור. כל רצונו בקצת שקט, רוגע, חיוך מהמשפחה האהובה שלו, מאשתו שדואגת כל כך לכל ענייני הבית והילדים, מהילדים המתוקים שממלאים את ליבו באחריות ודאגה לעתידם, ארוחה טובה וסוף סוף קצת מנוחה. בעודו עובר את מפתן דלת הבית, מיד מקבל הודעה דחופה מהבוס. שומע את אשתו ממלמלת בקוצר רוח, כשקולה הולך ומתחזק עם כל מילה: "אתה כל הזמן בסלולרי. עוד לא נכנסת הביתה, אתה לא אומר שלום, לא לי, לא לילדים. שמת לב שאתה אף פעם לא מסתכל עליי? אתה לא רואה שאני כאן, שהילדים כאן? אני מדברת אליך!" 

הוא שותק, מנסה להבליג, עוד פעם יספר לה על העבודה הקשה? באמת שכח להתקשר אליה היום לשאול לשלומה, לא הייתה לו שנייה לנשום. אבל הכעס גואה בו, היא הרי יודעת כמה קשה לו. ושוב עונה לבוס בהודעת ווצאפ ארוכה. ושוב אשתו גוערת בו כאילו היה אחד הילדים: "אתה כבר חצי שעה בבית ולא הוצאת אף מילה עדיין. העיקר שרצת ישר למקרר במקום לגשת קודם כל אליי, להגיד לי שלום ולחבק אותי". הוא כבר לא מתאפק ועונה: "גם את כל הזמן בסלולרי, ויכולת גם את לבוא כשנכנסתי ולחבק אותי במקום להיות עם הראש בנייד כל הזמן, כמו שהיית עושה כשרק הכרנו״. לשנייה היא שותקת ועונה בטון קצת פחות צעקני: "הייתי בזום עם העבודה, לא יכולתי", ושוב קולה מתחיל לזנק, "וזה לא אותו דבר, אני כאן עובדת מהבית ומשרתת את כולכם. כשאתה נכנס הביתה, רק אני אמורה להיות קיימת בשבילך. קודם כל עליך להתייחס אליי ואל הילדים, כל השאר לא חשוב". גם קולו מתחיל לעלות, ושניהם שוכחים את הילדים שמביטים בהם בעצב, "הבוס שלח לי הודעה דחופה, את לא יודעת איזה יום עבר עליי ואת גם לא מתעניינת. את חושבת רק על עצמך.

 כמה סיטואציות כאלה ואחרות מוכרות לרובנו מחיי הזוגיות, אבל בתקופה זו של הקורונה, כשאנחנו נמצאים הרבה יותר זמן בבית, כל אחד מוצא את עצמו במצב חדש של התמודדות. קודם כל התמודדות פנימית, סוג של אי ודאות לגבי העתיד, התמודדות עם שינוי באורח החיים. אבל מעבר לשינויים בהרגלים שלנו, הזמן המיוחד הזה מביא איתו גם איזושהי הרגשה פנימית חדשה שבתוכה. צריך לעצור לרגע, לנשום. לנשום ולזכור מה המשמעות של כל זה. למה אנחנו ביחד, למה הקמנו משפחה, מה באמת חשוב בחיים. האם אנחנו רוצים להיות מנוהלים ע"י החיים או לנהל אותם בעצמנו? לעצור, לנשום, לחשוב…