ביני לבינה. אף פעם לא נתתי לה להתקרב. אולי בגלל הפחד, אולי בגלל הפחד לאבד. שמישהו יכנס לי ללב?! הדבר הכי פנימי שלי?!

היום אני מרגיש אחרת, אולי זה השנים, אולי זה הדברים שעברנו יחד, אולי מה שבנינו יחד. היום היא הדבר הכי קרוב לליבי. היא מצליחה לרגש אותי. כנראה היחידה שמצליחה לעצבן אותי מבפנים. היחידה שמכירה אותי ודוחפת אותי כל בוקר מהמיטה. בלעדיה לא הייתי מתחיל את היום. בלעדיה לא הייתי לומד להרגיש אחרים. בלעדיה לא היו לי חברים, בלעדיה לא הייתי.

לפעמים אני לא מאמין לעצמי שזה קורה לי, איך זה שאני זכיתי בה. איך אפשר לתאר כזאת אהבה אמיתית.

אתם יודעים מה הכי מפליא אותי? הכי מפליא אותי שברגע שהבנתי שאני צריך לוותר קצת הכל התחיל להסתדר. היום אני מבין שלוותר לה זה אתגר גדול, כל פעם מחדש. והאגו הגברי שלי ממש מתנגד לזה כל פעם מחדש. אבל אתם יודעים מה? דווקא בזכות זה אני מרגיש גבר. אני מבין שגבר הוא זה שמתגבר על האגו הגברי שלו ומוכן לוותר לה, מוכן להשקיע בה, מוכן להתמסר לה גם אחרי הרבה שנים יחד ומוכן כל יום מחדש להתחבר איתה על פני כל הבעיות והפערים החדשים שמתגלים.

בזכותה אני גבר.