כשאומרים שואה מיד חושבים על אנטישמיות, לומר שואה זה כמו לומר אנטישמיות בצורה הכי נוראית ומזעזעת. אסון אנושי ברמה עולמית שפגיעתה והשפעותיה חיים וקיימים עד היום. לכל אחד יש קרוב שנושא בתוכו צלקות מכוערות ממעשי הזוועה הזה. האנטישמיות הנאצית באותה תקופה התפשטה בכל העולם ורבים סבלו מפורענויות, התעללויות, רדיפה ומוות ולא רק באירופה.
אבי נולד ברומניה על גבול הונגריה למשפחה יהודית גדולה, הורים וארבעה ילדים, דודים ודודות אבי קיבל חינוך מסורתי יהודי למד בחדר ובגיל צעיר פגש את השואה בצורה הכי מכוערת ונוראית כל משפחתו נרצחה, הוא ואחותו נלקחו למחנה השמדה ואחרי כשנה ברחו וניצלו. אבי היה אז בן 16 ואחותו בת 18, הסיפור שלהם כורע לב ועצוב נורא.
אני נולדתי למשפחה שכל זוועות השואה היו טאבו והיה ממש אסור לדבר על הנושא. כבר בגיל ממש צעיר, שנתיים שלוש ספגתי מאבא את הרגשות הנוראים שעברו אלי ללא מילים ולראיה, הייתי באופן קבוע מחביאה בכיסים חתיכת לחם ואף מתחת לכרית, אני זוכרת את אמא שלי כל פעם מוצאת את חתיכות הלחם ואני זוכרת שבעצמי לא הבנתי למה אני עושה זאת. זו דוגמא מוחשית כמה האדוות של הזוועות הרחיקו. המשקעים שהטאבו הזה עשה בבית פלש לסיוטים, לבושה ולחוסר אונים קשה בילדות ובהתבגרות שלי. היום אני אישה בוגרת ועדיין המילה שואה מצמררת אותי ומעלה בי דמעות ועדיין קשה לי לדבר בחופשיות על הנושא. ביד ושם ביקרתי בפעם הראשונה בתיכון והביקור זכור לי כחוויה קשה במיוחד עד כדי הדחקה טוטאלית, פעם שניה הייתי אחרי השיפוץ שעבר המקום והרגשתי שבנו לו תדמית מעט סלחנית ופחות נוראית וחבל כי עם הזמן מי שלא חווה בבית או ממשהו קרוב, הזוועה האמיתית לא עוברת. יש בי רצון שמתחיל להבשיל והוא להגיע ליד ושם ולחקור על אבי ומשפחתו ולקבל יותר מידע על כל אותה תקופה נוראית. אולי אם אתמודד אני עם השדים שלי הרגשות הקשים שחבויים בי לא יעברו בצורה לא נכונה וקשה כל כך למשפחה שלי כפי שעברו אלי השפעות השואה ללא מילים.
לצערי כבר העברתי לילדי את אותה חוויה ולא איפשרתי להם להשתתף במסע לפולין למשל, כי לא ידעתי אם אהיה מסוגלת להכיל את הרגשות והמטען שיביאו משם. עצוב כל כך ששרשרת הזוועות ממשיכה מדור שני לניצולי שואה לדור שלישי.טוב לדעת חלילה לא לטשטש או לשכוח אבל חשוב שתהיה היכולת לדבר, לספר ולהעביר הלאה את הסיפורים מדור לדור כדי שגם עוד מאות שנים ידעו ויפחדו שדבר כזה יכול להתרחש שוב.