הגעתי לכנס, כי כל כך רציתי משהו שמח! כל יום ביומו שלי היה רותינה אחד מייגעת. חברים ספרו לי שתהיו שם. אז פתאום גם לי התחשק. הרכב של חברים שהיינו אמורים לנוסע איתם בדיוק באותו יום התקלקל. מהבוקר לא היה קושי להגיע לגני תערוכה. אבל איך נחזור בלילה: הרי מערו אז עוד לא היו רכבות גם לא אוטובוסים אחרי 23.00. מספרת על כנס שהיה ב2010. אבל כל כך רציתי להיות שם שהצלחתי לשכנע גם את בעלי לנוסע. ואיך נחזור? כמו שאומרים בעברית: אלוהים גדול!

מרכבת הרועשת יצאה שיירה צפופה של אנשים. כולם פסעו לכיוון אחד. לא היה צריך לשאול שאלות. הצתרפתי. בכניסה לשטח של הכנס שומעת מוזיקה קצבית מרימה מורל. רק חיכיתי לרגע מתי שאהיה בפנים. סביבי פנים מחייכות. עם חיוך אמיתי. מייד היה מורגש שזאת לא פוזה. מצאתי עצמי עם צמיד על היד השמאלית, כמו שהיה לבן שלנו שהביאו אותו בפעם הראשונה לינוק אחרי הלידה.

מאחורה דוחפים בעדינות. כבר רואים מאיפה המוזיקה: חבר'ה צעירים מנגנים בכיף, אבל מה שהיה עוד יותר כיף הרגע שמישהו מהמעגל הריקודים כאילו הרגישה – הושיטה לי יד כסימן תצטרף. בלובי היתה חנות ספרים אבל לא חנות ספרי קודש. התחלה מבטיחה אמרתי בליבי. אלפי אנשים מתחבקים עם מי שלא ראו מזמן. מדברים שפות שונות ומשונות. והצבעים. ממש אינטרנציונל. וכולם שמחים. ואחרי הרוטינה של שנים האחרונות המחייבת לעשות בדיוק מה שמצפים ממך, סוף סוף הרגשתי שיכולה לעשות מה שבא לי.

יווו איזה תחישה נפלאה. הלב מזמר! מלאה דוכני קפה, ספרים, על הדשא אנשים יושבים ונהנים מהשמש. רצתי לשירותים. תור שקשה לדמיין. הרגישו שדחוף לי, מראים שיכולה להתקדם. זה לא קרה לי הרבה פעמים.

הסתכלתי על השעון. לפי התוכנית כדאי למהר ולהכנס לאולם הגדול. בחיים לא דמיינתי שאיהיה יחד עם עוד 8000 אנשים בעולם אחד כל כך מיוחד. התיישבתי ליד שולחן הראשון עם מפה בצבע תכלת. לא ישבתי הרבה זמן לבד, כי באה מישהי ושאלה מאיזה ארץ אני הגעתי לכנס. מזל שאני מבינה אנגלית. היה מורגש שזה לא שפת אם של השואלת. אחרי מספר דקות השולחן התמלא עם חברותיה. כולן דיברו רוסית. אבל איזה פלא – אחת מקנדה השנייה מגרמניה, קזחסטן ואפילו מדרום אפריקה. פשוט לא הבנתי מה קורה כאן. קיבלו אותי כמו שלהן. נתנו לי גם ספר מערימת ספרי קודש שהיתה שם.

את החברים שהגענו איתם מצאתי רק אחרי צהריים. אבל היא לא חשתי בודדה. מוזר מאוד. איך בעיר הגדולה הרבה פעמים חשתי לבד כל כך. ופה ממש לא. אפילו לשנייה לא. כל היום הרגשתי שייכת. ההרצאה המרתקת על משמעות החיים נגע עד דמעות. הן זלגו וזלגו. וכשהמטפחות נגמרו, איזה יד עדינה הגישה עוד מטפחות לכל מקרה. עדיין הייתי עסוקה עם הדמעות ורגשות שהציפו את ליבי, פתאום ריח חזק של אוכל טעים משך תשומת ליבי. כמו בסיפורי ילדים: הגיעו מגשים על גלגלים עם אוכל חם!

דרך הדמעות ראתי את המטעמים ובחרתי מכל טוב שהיה מולי. ממש היה קשה לעמוד בפיתוי לא לקחת עוד. עם מגש ביד התיישבתי ליד שולחן אחר הקרוב לדלת. ומה שקרה זה היה עבורי חזוי לגמרי. ששנים אחרי זוכרת ונזכרת ומספרת לכולם: מולי ישבה שכנה שלי מכרמיאל. ישבה עם מזלג ביד. "גם את?" חיבוקים עם מי שאף פעם לא התחבקתי, למרות שגרות 80 מטר אחד מהשנייה, חיממנו את ליבי ולב של השכנה! רק בגלל זה היה כדאי לבוא לכנס