השבוע הייתי עדה למקרה שקרה כשנסעתי באוטובוס חזרה הביתה. זוג אנשים מבוגרים ניסו לעלות לאוטובוס. הבעל עלה ראשון אחריו נדחפו מספר אנשים, וכשהאישה ניסתה להיכנס הנהג סגר את הדלת בטענה שאין יותר מקום בתוך האוטובוס. הבעל ניסה לצעוק ולהסביר לנהג שאשתו נשארה בחוץ, שהיא אישה חולה וכסף והטלפון הנייד נמצאים אצלו. הנהג התעלם מצעקותיו ותחנוניו לעצור ולתת לו לרדת והמשיך בנסיעה. הבעל כאמור אדם מבוגר ירד בתחנה הבאה התחיל לצעוד ברגל לכיוון אשתו. כל הנוסעים באוטובוס צפו על המקרה ואף אחד כולל אותי לא הגיב לנעשה.
אם אני מנתחת את המקרה נראה שאין לנו שום רגשות לזולתנו, דאגותיו או בעיותיו של השני בכלל לא מעניינים אותנו. הרי זה קורה בכל מקום- בעבודה, בבתי חולים, בבתי ספר ובמשפחה. ככה זה אני, הסובבים אותי ובעצם כל העולם. אנחנו חיים בתוך עצמינו עטופים בתוך החומות שלנו. איך אפשר לשבור את חומה ולהתחיל לכאוב את כאבו של השני ואולי גם לשמוח בשמחתו. אני מרגישה את הרועה הזה בתוך תוכי, את חוסר היכולת שלי להושיט יד, אבל גם הרגשת הרע לא מאפשרת לי לצאת ממנו.
חוכמת הקבלה נותנת לנו עצה- "אם אתה רוצה להשתנות תמצא סביבה שתוכל לאפשר לך לבצע את השינוי". שכנכנסים לסביבה שבה אנשים מתחילים לגלות את הרע של עצמם נולד רצון חדש לצאת מהרע הזה. וכשכולם רוצים משהו ביחד רצון הקטן של כל אחד הופך ללהבה של רצון ענק בוער- רצון לשינוי, רצון לאהבה ולאכפתיות. איזה עולם מדהים יהיה כשכל האנשים בעולם ידבקו ברצון להיות אכפתיים, לאהוב, לתת יד לעזרה.
כולנו מרגישים רע במידה זו או אחרת, אבל אולי בעצם העולם הוא מושלם ורק אנחנו צריכים לגלות את זה?